Yoma
Daf 24b
משנה: הוֹצִיאוּ לוֹ אֶת הַכַּף וְאֶת הַמַּחְתָּה וְחָפַן מְלֹא חָפְנָיו וְנָתַן לְתוֹךְ הַכַּף הַגָּדוֹל לְפִי גוֹדְלוֹ וְהַקָּטָן לְפִי קוֹטְנוֹ וְכָךְ הָיְתָה מִידָּתָן. נָטַל אֶת הַמַּחְתָּה 24b בִּימִינוֹ וְאֶת הַכַּף בִּשְׂמֹאלוֹ. מְהַלֵּךְ בַּהֵיכָל עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵין שְׁנֵי הַפָּרוֹכֹת הַמַּבְדִּילוֹת בֵּין הַקּוֹדֶשׁ וּבֵין קוֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים וּבֵינֵיהֶן אַמָּה. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר לֹא הָֽיְתָה שָׁם אֶלָּא פָרוֹכֶת אַחַת בִּלְבָד שֶׁנֶּאֱמַר וְהִבְדִּילָ֤ה הַפָּרוֹכֶת לָכֶ֔ם בֵּ֣ין הַקּוֹדֶשׁ וּבֵ֖ין קֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים.
Traduction
On apportait au pontife (de la cellule des ustensiles) la cuiller et l’encensoir, et de là il prenait une poignée d’encens, qu’il remettait dans la cuiller, que cette mesure soit grande ou petite. Voici comment on mesurait:le pontife prenait l’encensoir de la main droite et la cuiller de la main gauche; il suivait le parvis, jusqu’à ce qu’il arrivait entre les deux rideaux qui servent à séparer le sanctuaire ordinaire du saint des saints, soit un espace d’une coudée. Selon R. Yossé, il n’y avait qu’un rideau, puisqu’il est dit (Ex 26, 33): le rideau vous servira de séparation entre le sanctuaire et le saint des saints.
Pnei Moshe non traduit
מתני' הוציאו לו. מלשכת הכלים:
את הכף ואת המחתה. והיא מחתה מליאה קטרת שממנה חופן מלא חפניו ונותן לתוך הכף וכן מצינו בנשיאים כף אחת מלאה קטרת:
וכך היתה מדתן. ובנסחת הבבלי מדתה ומפרש כמדתה בחוץ כך מדתה בפנים מה בחוץ חופן בחפניו ממש ולא בכלי כך בפנים כשמערה הקטרת מן הכף לתוך חפניו לא היה מערה בכלי עשויה כמדת חפניו אלא לתוך חפניו ממש:
נטל את המחתה בימינו. זהו המחתה של גחלים:
ואת הכף בשמאלו. ומן הדין היה שיוליך המחתה בשמאלו וכף הקטרת בימינו שההולכה פסולה בשמאל בשאר עבודות אלא מפני כובד המחתה ועוד שהיא חמה אינו יכול לסובלה בשמאלה עד הארון לפיכך ניטל המחתה בימינו וכף הקטרת בשמאלו:
מהלך בהיכל. נכנס ומהלך בתוכו למערב:
עד שהוא מגיע לבין שני הפרכות. זה היה בבית שני ולפי שנסתפקו אם המחיצה שהיה בבית ראשון המבדלת בין הקדש ובין קדש הקדשים והיה עוביה אמה אם אותה אמה כלפנים או כלחוץ ולפיכך עשו שתי פרכות אחת חיצונה ואחת פנימית וביניהן אויר אמה לקלוט אויר מקום המחיצה:
הלכה: הוֹצִיאוּ לוֹ אֶת הַכַּף כול'. וְלֹא כְבָר תַּנִּיתָהּ. נָטַל אֶת הַמַּחְתָּה וְעָלָה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ. כֵּינִי מַתְנִיתָה. אֶת הַכַּף וְאֶת הַבָּזִךְ. מָהוּ כַף. מָגִיס. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. הָדָא אָֽמְרָה. כְּלִי חוֹל הוּא. אִין תֵּימַר. כְּלִי קוֹדֶשׁ. דָּבָר שֶׁקָּדַשׁ בְּכֶלִי נִפְדֶּה
Traduction
Mais n’est-il pas déjà dit (4, 3): ''le pontife prend l’encensoir et monte au sommet de l’autel''? Pourquoi donc dire ici qu’on lui apportait ce vase? Il faut, en effet, rectifier l’enseignement de la Mishna, et dire qu’on lui apportait la cuiller et la coupe (pleine d’encens). Par le premier terme, on entend une cuiller à pot. Ceci prouve, dit R. Yossa, que cet ustensile est profane; car s’il était sacré, on ne saurait admettre que son contenu, devenu saint, puisse être jamais racheté (comme c’est le cas pour le reliquat de l’encens, que l’on donnait en paiement aux ouvriers).
Pnei Moshe non traduit
גמ' ולא כבר תנינתה. בפרק דלעיל נטל את המחתה וכו' ומאי האי דקתני הכא הוציאו לו את המחתה:
כיני מתני'. כן צריך לפרש כאן במתני' דהציאו לו את הכף ואת הבזך מלאה קטרת והיינו המחתה דמתני' דהכא:
מהו כף. דקתני:
מגיס. דקרינן ליה בעלמא וכלומר לאו כף דכלי שרת קאמר אלא כמו מגיס בעלמא וכדר' יוסה דקאמר הדא אמרה דכף דהכא כלי חול הוא דאם תאמר כלי קדש הוא וכי מצינו דבר שקדש בכלי קדש נפדה הא כיון שקדש בכלי קדש קדושת הגוף הוא ואין לו פדיון ואנן אשכחן דקטרת יש לה פדיון כדתנינן בפ''ד דשקלים מותר הקטרת מה היו עושין בה מפרישין ממנה שכר האומנין ומחללין אותה על מעות האומנין וכו'. וגרסי' לכל הא דלקמן שם בהלכה ה':
Yoma
Daf 25a
דְּאִתְפַּלְּגוֹן. פִיטְּמָהּ בַחוּלִין. רִבִּי יוֹסֶה בֶּן חֲנִינָה אָמַר. פְּסוּלָה. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר. כְּשֵׁירָה. מַה טַעֲמָא דְרִבִּי יוֹסֶה בַּר חֲנִינָה. קוֹדֶשׁ הִיא. שֶׁתְּהֵא הֲבָאֲתָהּ בַּקוֹדֶשׁ. מַה טַעֲמָא דְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. קוֹדֶשׁ הִיא. שֶׁתְּהֵא בָאָה מִתְּרוּמַת הַלִּישְׁכָּה. אָמַר רִבִּי יוֹסֶה בֵּירִבִּי בּוּן. אַתְיָא דְרִבִּי יוֹסֶה בֶּן חֲנִינָה כִשְׁמוּאֵל וּדְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כְרִבִּי יוֹחָנָן. דְּתַנִּינָן. הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיוּ בָּהֶן דְּבָרִים רְאוּיִין לְקָרְבְּנוֹת צִיבּוּר. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. קְטוֹרֶת. אָמַר רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. תִּיפְתָּר בְּאוֹמָּן מִשֶּׁל בֵּית אֶבְטִינָס [שֶׁהָיָה נוֹטֵל בִּשְׂכָרוֹ קְטוֹרֶת.] וּדְרִבִּי יוֹסֶה בֶּן חֲנִינָה כִשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר רִבִּי חוּנָה בְשֵׁם שְׁמוּאֵל. מַכְתֶּשֶׁת עָשׂוּ אוֹתָהּ כְּלִי שָׁרֵת לַקּוֹדֶשׁ. אָמַר רִבִּי יוֹסֶה בֵּירִבִּי בּוּן. אָֽמְרָהּ רִבִּי חוּנָה קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵה. דָּבָר שֶׁקָּדַשׁ בְּכֶלִי נִפְדֶּה. אָמַר לֵיהּ. וְלָאו שְׁמוּאֵל הִיא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר. קַל הוּא בְמוֹתָר. דְּאִתְפַּלְּגוֹן. הוֹתִירוּ תְמִידִין. שְׁמוּאֵל אָמַר. נִפְדִּין כִתְמִימִין. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. נִפְדִּין כִפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין. הוֹתִירוּ שְׂעִירִים. עַל דַּעְתֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל. 25a אִם עוֹלָה נִפְדִּית לֹא כָּל שֶׁכֵּן חַטָּאת. עַל דַּעְתֵּיהּ דִּרִבִּי יוֹחָנָן רִבִּי זְעוּרָא אָמַר. יִרִעוּ. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. מְקַייְצִים בָּהּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ. וְקַשְׁיָא. יֵשׁ חַטָּאת קְרֵיבָה עוֹלָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. שַׁנְיָא הִיא. שֶׁאֶין קָרְבְּנוֹת צִיבּוּר נִקָבָּעִין אֶלָּא בִשְׁחִיטָה. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן. תְּנַיי בֵית דִּין הוּא עַל הַמּוֹתָרוֹת שֶׁיִּקְרְבוּ עוֹלוֹת.
Traduction
Or, il y a une discussion au sujet de l’encens préparé dans un ustensile profane (173)Jér., (Sheqalim 4, 3).: selon R. Yossé b. Hanina, cet encens serait impropre au service officiel; selon R. Josué b. Levi, il est valable; Selon le premier, l’expression saint, usitée pour l’encens, indique qu’il faut le présenter dans un objet consacré; d’après le second, ce terme indique seulement que la provenance doit être sacrée, en prélevant le montant du trésor public. R. Yossé b. R. Aboun dit l’avis de R. Yossé b. Hanina est conforme à celui de Samuel, et celui de R. Josué b. Levi s’accorde avec R. Yohanan; car l’on a enseigné (174)Ibid., 5).: si quelqu’un a consacré ses biens à l’entretien du culte et que, parmi eux il y ait des objets dignes de servir aux sacrifices publics, on pourra les utiliser au salaire des ouvriers (et employer le montant au culte); or, dit R. Yohanan, on entend par de tels objets l’encens (qui seul est du service public; n’en résulte-t-il pas que l’on peut le présenter à l’état profane)? Ceci ne prouve rien, dit R. Oshia, car il peut s’agir là d’un ouvrier de la maison d’Abtinos, qui acceptait pour salaire une part de l’encens qu’il avait fabriqué (à l’état sacré). L’avis de R. Yossé b. Hanina est conforme à celui de Samuel, puisque R. Houna dit au nom de Samuel: même le pilon servant à broyer l’encens était un ustensile spécialement consacré. Mais, dit R. Yossa b. R. Aboun, R. Houna n’a-t-il pas objecté devant R. Yossa qu’un objet consacré par un ustensile saint ne saurait plus être racheté? (Comment donc peut-on dire que les ouvriers le recevaient comme salaire)? Cela ne prouve rien, fut-il répondu, car cet avis a été émis par Samuel, qui dit: à l’égard des reliquats de sainteté, on est moins sévère (et cet emploi est autorisé). Or, la discussion suivante existe au sujet des reliquats des sacrifices quotidiens (175)Les agneaux achetés dans une précédente annuité mis de c™té ˆ un moment.: Selon Samuel, on peut les racheter, comme des animaux sans défaut (et les appliquer, si l’on veut, à d’autres sacrifices); selon R. Yohanan, on leur appliquera la règle des saintetés devenues impropres au service (après qu’ils ont longtemps erré et sont atteints d’un défaut, on pourra les racheter, puis appliquer le montant à une cérémonie du culte). S’il est resté un bouc d’une précédente époque (176)Si, aprs en avoir égaré un, on le retrouve plus tard, une fois l'offrande faite., d’après Samuel, puisqu’il est permis de le racheter à titre d’holocauste, c’est à plus forte raison admis pour un sacrifice expiatoire (dont le bouc est l’objet); mais, d’après l’avis de R. Yohanan, R. Zeira dit que cet animal devra rester au pacage jusqu’à ce qu’il ait un défaut (qui permette de le racheter). R. Samuel b. R. Isaac dit qu’on l’emploiera à alimenter la combustion sur l’autel lorsque celui-ci sera vide. Mais est-il permis de modifier un holocauste en sacrifice expiatoire (but primitif du bouc)? Non, dit R. Yossé; mais il y a cette distinction à établir pour les sacrifices publics (à l’opposé des particuliers), que c’est le moment de l’égorgement, non la destination, qui détermine leur emploi final (et, au présent cas, le bouc ne sert qu’à être un holocauste). R. Hanania b. Teradion ajoute que c’est une condition formulée par le tribunal supérieur, qu’au cas où il y a des reliquats de sacrifices publics, ils passent à l’état d’holocaustes. Il est dit
Pnei Moshe non traduit
דאיתפלגון. ואשכחן פלוגתא דפליגי אם צריך לפטם הקטרת בכלי קדש או לא:
קדש היא. ודריש שתהא הבאתה ופיטומה בכלי קדש וריב''ל דרש קדש היא שתהא באה מתרומת הלשכה משל צבור והיינו משל קדש ולא משל נדבת יחיד:
אתיא דר' יוסי ב''ח כשמואל. דלקמן דקאמר מכתשת שמפטמין בה הקטרת היתה כלי שרת לקדש ודריב''ל דקחמר כשירה אם פיטמה בכלי חולין כדר' יוחנן דלקמן:
דתנינן. בפ''ד דשקלים המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראויין לקרבנות צבור ינתנו לאומנין בשכרן ומפרש ר' יוחנן מה הן דברים הראויין:
קטרת. שראוין הן לקרבנות צבור ומדנותנין אותן לאומנין בשכרן ש''מ יש לה פדיון וא''כ לא קידשה בכלי שרת קדש וכדריב''ל:
א''ר הושעיה. דמהכא אין ראיה דתיפתר אומנין דקתני באומן של בית אבטינס שהן היו מפטמין את הקטרת שהיה נוטל קטרת בשכרו ומוסרה לצבור ונשארה בקדושתה כמות שהיא:
ודר' יוסי ב''ח כשמואל וכו'. כדפרישית:
אמרה. להא דר' חונה קומי ר' יוסה והקשה וכי מצינו דבר שקדש בכלי נפדה וכדפרכינן לעיל:
ולאו שמואל הוא. וכי לא אליבא דשמואל אמרינן להא ואשכחן דאמר שמואל הוא שהקילו במותר מן קרבנות צבור. משום דלב ב''ד מתנה על כך אם הוצרכו הוצרכו ומה שלא הוצרך נפדה היא. וכדאשכחן דאיתפלגון בתמידין שהותירו דסבר שמואל נפדין תמימים ור' יוחנן ס''ל דדינן כפסולי המוקדשין שצריכין לרעייה עד שיפול בהן מום:
הותירו שעירים. של יה''כ וכן שעירי ע''ז כגון שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ונמצאו הראשונים לדעתיה דשמואל אם עולה כמו התמידין שכולה לגבוה נפדית לכ''ש שעירין שהן לחטאת אבל לדעתיה דרבי יוחנן ירעו עד שיסתאבו כדין שאר פסולי המוקדשין:
מקיצים בה את המזבח. כשאין נדרים ונדבות מקיצין באלו המותרות של שעירים שלא יהא המזבח בטל:
וקשיא. על זה וכי יש חטאת קריבה עולה והלא לחטאת הופרשו וקיץ המזבח עולה היא:
שנייא היא. בקרבנות הצבור שאינן נקבעין אלא בשחיטה ושחיטת הסכין מושך אותן למה שהן ראויין:
ר' חנניה בן תרדיון. אמר היינו טעמא לפי שתנאי ב''ד היא על המותרות מקרבנות הצבור שיקרבו עולות לקיץ המזבח:
מְלֹא קוּמְצוֹ. יָכוֹל מְלֹא קוּמְצוֹ מְבוֹרָץ. תַּלְמוּד לוֹמַר בְּקֻמְצ֗וֹ. אִי בְּקֻמְצ֗וֹ יָכוֹל יִקְמוֹץ בְּרָאשֵׁי אֶצְבָּעוֹתָיו. תַּלְמוּד לוֹמַר מְלֹא קוּמְצוֹ. הָא כֵיצַד. חוֹפֶה אֶת פַּס יָדוֹ בַּמַּחֲבַת וּבְמַרְחֶשֶׁת וּמוֹחֵק בְּאֶצְבָּעוֹ מִלְּמַעֲלָן לְמַטָּן.
Traduction
(Lv 2, 2): une poignée pleine. Ce n’est pas qu’un excédant doive dépasser, puisqu’il est écrit d’autre part (ib. 6, 8): une poignée; et ce n’est pas à dire qu’il suffit d’en prendre du bout des doigts, puisqu’il y a le mot pleine (précité). Voici donc comment l’on opérera: on plongera le creux de la main (la paume) dans la poêle, ou le vase profond contenant la farine, puis on l’égalisera du haut en bas (avec le pouce et le petit doigt, on essuie l’excédant).
Pnei Moshe non traduit
מלא קומצו וכו'. ברייתא היא בת''כ פ' ויקרא כתיב במנחה וקמץ משם מלא קומצו יכול מלא קומצו מבורץ שיהא מבצבץ מכל צד ויוצא:
ת''ל בקומצו. בפ' צו כתיב והרים ממנו בקומצו דמשמע שלא יותיר מקומצו:
אי בקומצו. אי דדייקת בקומצו יכול יקמוץ בראשי אצבעותיו בלבד דכל כמה דקמיץ פחות טפי עדיף ת''ל וכו':
במחבת ובמרחשת. שהן מיני טיגון ונאפות תחלה וחוזר ופותתן וקומץ ובירוציהן יותר מקמיצת מנחת הסולת צריך שיהא מוחק באצבעותיו בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source